סיפורי שחייה

הסיפור של מיכל
הסיפור שלי מתחיל לפני 33 שנים בירושלים, או נכון יותר- במבשרת ציון. שם גדלתי.
אומרים שירושלמים לא יודעים לשחות. אולי זה תירוץ ואולי לא, אבל אני לא ידעתי לשחות עד גיל 32.
לא יודעת לשחות- מילא. לא מסוגלת לשהות במים שמאיימים לעלות על 165 הסנטימטרים שלי.
פציעה בגב הביאה אותי לחשוב שהגיע הזמן, אם הרופאים אומרים שזה חשוב, אז כדאי לנסות.
כך הגעתי למורה לשחייה, עם חריצות גדולה, התמדה והשקעה כספית התחלתי את אחד הפרויקטים של חיי- להיכנס למים.
עם מורה שהשקיע בי רבות, התחלתי לראות אור בקצה המנהרה.
אושרי היה גדול- סוף סוף אני בטוחה במים, יודעת לשחות חזה, קצת חתירה, אך לא מצליחה לסיים חצי בריכה מבלי להיחנק ללא אויר.
כך הגעתי ל- TI. חבר ששמע על השיטה המליץ לי לנסות.
אחרי שיחה עם גדי, שמסתבר שהוא לא רק שחיין מדהים אלא גם אדם מדהים, החלטתי להתחיל. היה כל כך חשוב לו שאצליח ושאיהנה גם אני מהשיטה, ועל כך תודתי הגדולה.
מזה תקופה, אני לומדת עם עידן המופלא והסובלני, אשר קופץ בהתרגשות במים עם כל ביצוע מוצלח שלי.
את הכוחות והאנרגיות שהשקעתי בתחילה בכדי להיאבק במים, עזר לי עידן להמיר בהרפיה ובזרימה. מדהים לחשוב כמה ההרפיה הזו מקדמת יותר ממאבק, ממש כמו בחיים.
זה בטח נשמע מצחיק למי ששוחה מילדות, אבל עבורי, לשחות בריכות שלמות זה הישג אדיר.
יש עוד דרך מאוד ארוכה לפניי עד שאשחה ממש טוב, אך חמושה בעידן ובמוטיבציה, אני יודעת שזה הולך ומתקרב.
התחושה נפלאה, השחייה עושה פלאים לגוף והגב רגוע…
כרטיסים ללונדון 2012 אין צורך לקנות, אבל גם הבריכה ברמת אפעל מספיקה לי.

תודה גדולה,