בפוסט הקודם עמדנו על ההבדלים בין שחייה בבריכות קצרות לעומת בריכות ארוכות. בישראל רוב הבריכות הזמינות לאימוני שחיינים חובבים (וגם תחרותיים) הן בריכות קצרות. לא בדקתי לעומק אבל תרשו לי להניח שהיחס בין בריכות ארוכות לקצרות נוטה באופן מובהק לטובת בריכות קצרות. למיטב ידיעתי יש שתי תחרויות מאסטרס בבריכות קצרות במהלך החורף ורק אליפות אחת שנערכת בקיץ בבריכה הארוכה של וינגייט. על כן, הסיכוי עבור שחיינים שונים להטמיע סגנון המותאם לבריכות קצרות, סגנון המעודד SR (קצב העברת ידיים) גבוה ו- SL (אורך תנועה) קצר, גבוה יותר.
למה לעזאזל זה כל כך חשוב
מכיוון שהמרחק הממוצע בתחרויות בריכה עומד על 200 מטרים (והמרחק הארוך ביותר הוא 1,500 מטרים), תהיה זו טעות לגזור מסקנות ושיטות אימונים של שחייני בריכה ושחייני מרחקים קצרים עבור קהילת הטריאתלטים ושחייני המים הפתוחים. אלה שוחים 'ללא קירות' ולמרחקים הגבוהים פי 10 ובמקרה של המרחק האולימפי של 10 ק"מ, פי 50 מהמרחק הממוצע של תחרויות בריכה! זמן השחייה הרצוף משתנה בהתאם ומגיע לכשעתיים עבור טובי השחיינים שהתחרו בבייג'ין במקצה ה- 10 ק"מ.
בסדרת המאמרים על ה- Tempo Trainer, עמדנו על העלות האנרגטית הגבוהה הכרוכה בשחייה בקצב תנועות (SR) גבוה. מבחינה פיזיולוגית לעולם נעדיף חתירות ארוכות (Stroke Length) גבוה וקצב נמוך על קצב גבוה ואורך תנועה נמוך (מספר תנועות גבוה). הסיבה לכך היא שהעלות האנרגטית של העלאת ה- SR גדלה בחזקה שלישית. לשון אחר, אם נכפיל את ה- SR (פי 2) מ- 1.3 תנועה/שנייה ל- 0.65, העלות האנרגטית תהיה פי 8 (2*2*2)!
כלומר, אם נדע 'לייצר' את אותה מהירות (אותם זמנים) באמצעות SL גבוה ו- SR נמוך, נוכל לחסוך באנרגיה במידה משמעותית, מה שיאפשר שחייה במהירות נתונה למרחק ארוך יותר תוך הסתמכות על שרירי הליבה וגלגול הגוף להבדיל משחייה המבוססת על כוח הזרוע, תרתי משמע. בסרטון ההדרכה המצורף ניתן לראות שניתן לשחות במהירות נתונה בקומבינציות שונות של SR ו- SL:
למה לעזאזל זה כל כך חשוב
מכיוון שהמרחק הממוצע בתחרויות בריכה עומד על 200 מטרים (והמרחק הארוך ביותר הוא 1,500 מטרים), תהיה זו טעות לגזור מסקנות ושיטות אימונים של שחייני בריכה ושחייני מרחקים קצרים עבור קהילת הטריאתלטים ושחייני המים הפתוחים. אלה שוחים 'ללא קירות' ולמרחקים הגבוהים פי 10 ובמקרה של המרחק האולימפי של 10 ק"מ, פי 50 מהמרחק הממוצע של תחרויות בריכה! זמן השחייה הרצוף משתנה בהתאם ומגיע לכשעתיים עבור טובי השחיינים שהתחרו בבייג'ין במקצה ה- 10 ק"מ.
בסדרת המאמרים על ה- Tempo Trainer, עמדנו על העלות האנרגטית הגבוהה הכרוכה בשחייה בקצב תנועות (SR) גבוה. מבחינה פיזיולוגית לעולם נעדיף חתירות ארוכות (Stroke Length) גבוה וקצב נמוך על קצב גבוה ואורך תנועה נמוך (מספר תנועות גבוה). הסיבה לכך היא שהעלות האנרגטית של העלאת ה- SR גדלה בחזקה שלישית. לשון אחר, אם נכפיל את ה- SR (פי 2) מ- 1.3 תנועה/שנייה ל- 0.65, העלות האנרגטית תהיה פי 8 (2*2*2)!
כלומר, אם נדע 'לייצר' את אותה מהירות (אותם זמנים) באמצעות SL גבוה ו- SR נמוך, נוכל לחסוך באנרגיה במידה משמעותית, מה שיאפשר שחייה במהירות נתונה למרחק ארוך יותר תוך הסתמכות על שרירי הליבה וגלגול הגוף להבדיל משחייה המבוססת על כוח הזרוע, תרתי משמע. בסרטון ההדרכה המצורף ניתן לראות שניתן לשחות במהירות נתונה בקומבינציות שונות של SR ו- SL:
על דולפינים ואנשים
מהשוני המהותי ביחס בין זמני השחייה לזמני 'הלא שחייה' בין סוגי הבריכות השונים, ניתן להסיק שמה שנכון לשחייני
בריכות ארוכות מקבל משנה תוקף במקרה של שחייני מים פתוחים וטריאתלטים. במים פתוחים שוחים ללא הפסקות והאפשרויות להתאוששות 'על הקיר' פשוט לא קיימות – אין סיבובים ואין גלישה תת מימית או Dolphin Kick. מייקל פלפס עצר את השעון וקבע את שיא העולם ל- 200 מטרים חתירה על 01:42.96. זכור לי שהמאמן שלו, בוב באומן, באחד הראיונות לאחר בייג'ין 2008, טען שיש לא מעט שחיינים שהיו מנצחים את פלפס אם המשחה היה מתקיים בבריכה של 200 מטרים (שחייה רצופה בלי סיבובים). הסיבה לכך היא ה- Dolphin Kick האפקטיבית שלו שמאפשרת לו לנצל כמעט את כל 15 המטרים שניתן 'לבלות' מתחת למים אחרי כל סיבוב. הקליקו כדי לצפות בסיבוב המדהים של פלפס. ברם יש לזכור שבמים פתוחים אין קירות ואין גלישות (אבל מצד שני יש לפעמים דולפינים ולוייתנים).
מהשוני המהותי ביחס בין זמני השחייה לזמני 'הלא שחייה' בין סוגי הבריכות השונים, ניתן להסיק שמה שנכון לשחייני
בריכות ארוכות מקבל משנה תוקף במקרה של שחייני מים פתוחים וטריאתלטים. במים פתוחים שוחים ללא הפסקות והאפשרויות להתאוששות 'על הקיר' פשוט לא קיימות – אין סיבובים ואין גלישה תת מימית או Dolphin Kick. מייקל פלפס עצר את השעון וקבע את שיא העולם ל- 200 מטרים חתירה על 01:42.96. זכור לי שהמאמן שלו, בוב באומן, באחד הראיונות לאחר בייג'ין 2008, טען שיש לא מעט שחיינים שהיו מנצחים את פלפס אם המשחה היה מתקיים בבריכה של 200 מטרים (שחייה רצופה בלי סיבובים). הסיבה לכך היא ה- Dolphin Kick האפקטיבית שלו שמאפשרת לו לנצל כמעט את כל 15 המטרים שניתן 'לבלות' מתחת למים אחרי כל סיבוב. הקליקו כדי לצפות בסיבוב המדהים של פלפס. ברם יש לזכור שבמים פתוחים אין קירות ואין גלישות (אבל מצד שני יש לפעמים דולפינים ולוייתנים). 
ואם כבר הזכרנו Dolphin Kick, הנה סרטון הדרכה למתחילים:
אימוני שחייני מים פתוחים וטריאתלטים
אם טענו ששחייה במים פתוחים או בבריכות ארוכות מחייבת הטמעה של טכניקה שונה מזו של שחייה בבריכות קצרות, אזי טריאתלטים ושחייני מים פתוחים צריכים להתאמן באופן מודע על הטכניקה המסויימת שתתאים להם יותר ולשים לב שהם לא 'נכנעים' לשעון בזמן אימוני השחייה בבריכה קצרה.
נ.ב.
התמונות של השחיין עם הלוייתן הן של דיוויד מקה (David Meca) הספרדי, אחד מטובי שחייני המים הפתוחים המחזיק ביותר מ- 200 תארים בינלאומיים וביצע כמה אתגרים מטורפים כמו שחייה מאלקטרז עם אזיקים על הרגליים ושחייה מספרד לעבר איביזה. עניין של 110 ק"מ של שחייה רצופה אבל מי סופר…
