בחודשים האחרונים אני עמוס מאוד. בעיקר נפשית. עבודה, משפחה ובכלל – מחסור חמור בזמן פנוי. אני מעריך שהעובדה שלא הייתי בחופש כשלוש שנים לא מסייעת. המצברים עובדים כמעט מבלי שאטעין אותם. תקופה, איך לומר… מיוחדת. לפני כחודשיים נחתה עליי ההבנה שלא משנה כמה עמוס השבוע שלי, יש שעה (שעה וחצי אם לדייק – אנחנו תמיד 'גונבים' עוד 30 דקות) שאני מחכה לה. מעין אי של הנאה באמצע הים הלא נגמר של בליל המחויבויות, המנהלות, הדד ליינים והמטלות.מצנח חלופי
חלון זמן מיוחד שאני דואג לשמור עליו בקנאות. מטען רזרבי. מצנח חלופי. אנרגיה ירוקה… השעה הזו היא שיעור שאני מעביר ליון ויורם. שני אנשים מיוחדים ויקרים לי. אולי שיעור היא הגדרה לא מדויקת במיוחד. הם כבר מזמן לא 'התלמידים'. אני כבר מזמן לא 'המורה'. אפשר לומר שאנחנו לומדים בצוותא. בחברותא. מתפלפלים עם האגודלים כמו אברכים בישיבה. יורדים לדקויות שזר לא יבין. או שכן…
בדקתי ביומן. יון התחיל ללמוד אצלי ב- 25.06.07. בשנות החמישים לחייו (אבל לא נראה כך) שוחה המון שנים. הגיע סקפטי להחריד. גישה שנתפסה אצלי כמתנשאת בהתחלה והיום אני מבין שלא. כך הוא. קואורדינציה טובה משנים של אומנויות לחימה, פסקן, חכם, תחרותי, ידען גדול ולא מתמסר בקלות אבל יחד עם זה ולמרות הכל, פתוח לחידושים. בדיוק האתגרים שאני מחפש. שבועות וחודשים עברו והאגוז הקשה התרכך והשיפור והסגנון הגיעו וגם הקשר ביננו הלך והתחזק.
יורם התחיל מיד אחרי טריאתלון אילת בדצמבר 2007. במחצית השנייה של העשור החמישי לחייו, איש שמח וטוב, חכם ולמדן, רגיש ונחמד עם קואורדינציה מהאגדות. נוסף לכל: ספורטאי אמיתי על כל המשתמע מכך. אה כן: יסודי בטירוף. על הרומן ביננו ואיך הכל התחיל ניתן לקרוא כאן. מיד אחרי שיורם פרסם את המאמר, הרגשתי צורך לא מוסבר להציע לו ללמוד אצלי פעם בשבוע כדי שבטריאתלון אילת של 2008, התוצאות שלו יהיו טובות יותר (אני טענתי שהוא יוכל לצאת מהמים ראשון). ב- 2008 יורם לא יצא ראשון בקטיגוריית הגיל שלו מהמים ומבחינתי התחלנו להתכונן לאילת 2009… מה שיורם לא יודע זה שלפני כל תחרות שלו אני מחזיק לו אצבעות בשתי הידיים וגם באצבעות הרגליים ומקווה-מתפלל שירגיש טוב, ישחה מהר, ינצח ויהיה מרוצה.
נזכרתי בדבר
כבר כשנה אני לא לוקח על עצמי ללמד תלמידים חדשים. אני יודע כמה אנרגיה תלמיד 'לוקח'. יש לי את יורם ויון וקורס מדריכים, שיעורי הדגמה ברחבי הארץ ולא מעט מנהלות. מספיק לי. את רוב ההנאה מלימוד אני שואב מהשיעור המיוחד הזה. פעם בשבוע. כל השנה.
יש רגעים בחיים שאני יודע/מרגיש שאני צריך לזכור אותם. רגעים כאלה שאני מעדיף לצרוב בזיכרון כדי שאוכל להיזכר בעתיד איך הכל התחיל. מה ראיתי, שמעתי ובעיקר הרגשתי כשזה קרה. הרגע ששלושתנו 'התחברנו' הוא אחד מהם. יום אחד איחדנו את השיעורים של 10 ו- 11 והתחלנו ללמוד יחד. אנחנו נהנים. יש חקירה הדדית, פרגון, אמון, חברות, הומור, הנאה משותפת, רצינות, מקצועיות ומחויבות הדדית. יורם ויון בעצמם יודעים ומבינים שחייה לפחות כמו שאר מדריכי TI.
ומה שעוד ניכר הוא שהרצון לתמוך, לעזור וללמד משותף לשלושתנו. זה בולט. תלמידים חדשים שלומדים במסלולים המקבילים, קורס המדריכים, תלמידים ותיקים – אף אחד לא חומק מעינם הבוחנת. אני יודע שמבט אחד של יון או יורם מתחת למים ועצה טובה של אחד מהם היא תמיד במקום. כשזה קורה ואני עומד מהצד ומתבונן, אני נהנה. הנאה שקשה להסביר. בסתר ליבי מקווה שאני הוא זה 'שהדבקתי' אותם באהבה ללמד אחרים, לחלוק בידע, להעביר אותו הלאה. האמת, אני ממש לא בטוח שזה אני. לא שאלתי כדי לא להרוס לעצמי קונספציה שהתאהבתי בה…
הנה קליפ של יורם ויון שוחים:
1. שנהיה למצפן ולא לשבשבת
2. שהשעה הזו תימשך עוד שנים רבות (שעה וחצי אבל מי סופר)
3. שבשנים הקרובות שניהם יקימו שיעור בעצמם וילמדו אחרים
4. שלשלושתנו תהיינה שרשרת breakthroughs בלתי נגמרת 🙂
5. שאני אהיה 'מורה' מספיק טוב והם יהיו 'תלמידים' מספיק טובים כך שברבות הימים הם יהיו מאסטרים גדולים ממני ואני אוכל לצטט המשפט למטה ולהיות ראוי להזדהות איתו:
"… עוד דבר אחד יוכל המורה לעשות כדי שהתלמיד יוכל לעמוד בבדידותו: הוא משחרר אותו ממנו, מהמורה, ודורש בכל לב שירחיק לכת מרבו, 'שיטפס על כתפי המורה'…".
